ימים עמוסים עוברים על כוחותינו. בכל יום ההשכמה מוקדמת, ארוחת בוקר קלה ויום שמתחיל ב״רוח לבונים״ (ולבונות. אני כבר לא צריכה להזכיר את זה, נכון?).
״רוח לבונים״ זה זמן של התכנסות משותפת והתכווננות לקראת היום שמגיע. התכוונות רוחנית, פיזית, פילוסופית - הכל מהכל.
השיפוץ הוא רק תירוץ. הוא העיקר אבל גם רק האמצעי. הוא הדרך אבל גם המטרה.
במילים פשוטות - קבוצה של יהודים, ישראלים ואמריקאים, התכנסו יחד כדי לעזור למשפחה אחת לחזור לבית שלה. משפחה לא יהודית בקהילה שאולי אפילו לא שמעה על ישראל או על יהדות. אנחנו לא יודעים וזה לא באמת משנה. או שזה משנה את הכל...? או שאולי הכל משנה? לא משנה.
קשה לתמצת את כל החוויה הזאת לכמה מילים בפוסט אחד. גם ספר שלם לא יספיק. אז הפעם אני אתמקד בכותרת :-)
ראשית - הדגל.
לישראלים יש חיבה מיוחדת לדגל. בעיקר כשהם בחו״ל. זה מסביר למה בסוף היום השני נתלה דגל ישראל על הבית ברוב כבוד והדר. באותה זריזות שהוא נתלה כך הוא גם הורד. מהרבה סיבות שונות ומגוונות וחשובות. תליית הדגל עוררה הרבה עניין במשלחת כולה - האם צריך או לא צריך, האם להוסיף את דגל האמריקאי, מה דעת בעלת הבית, מה יחשבו השכנים, האם זה יעורר אנטישמיות או ״סתם״ אנטי ישראל?
בהליך משותף, אחרי חשיבה מעמיקה של כל הקבוצה החלטנו כאחד, ישראלים ואמריקאים, כי לא נתלה את הדגל וכי נסתפק בתמונה משותפת עם שני הדגלים.
כל הסיפור הזה ממחיש ממש על קצה המזלג כמה העיסוק לא מתחיל ונגמר בשיפוץ ויש לו משמעויות רחבות בהרבה של שיח על זהות יהודית, הרחבת הקשר בין ישראלים ליהודים-אמריקאים והעמקתו.
שניה בתור היא התורה. מחכה לתורה.
כל מהות המשלחת היא "תיקון עולם" וכולנו יהודים (וכולנו נבונות. הי, הייתי צריכה לאזן את זה איכשהו) כך שהתורה לא מפתיעה בנוכחות שלה כאן.
באחד הבקרים, כחלק מתהליך ההתכווננות לעבודה, פרסנו ברוב כבוד והדר ספר תורה. כל אחד ואחת מאיתנו החזיקו חלק ממנו ובמרכז החדר עמדה נחמה ולימדה שיעור קצר. על מה? הלוואי והייתי זוכרת. הייתי נרגשת מדי ודומעת מדי מכדי להתרכז בדברים שהיא אומרת.
אפשר להגיד הרבה על ה"טקס" הזה, לטוב ולרע. עבורי, כאישה יהודיה, אתיאיסטית וחילונית, זו היתה חוויה מכוננת. אני חושבת שאין הרבה מקרים בהם נשים אוחזות בספר תורה, לפחות לא בישראל, בטח לא ברוב הקהילות. זו פעולה שאנחנו מורחקות ממנה כי אנחנו נשים. שנים הרחקתי את עצמי מהזהות היהודית שלי ושיא ההבנה היה באותו בוקר, שיש לי זכות מלאה ומוחלטת על העבר שלי, ההיסטוריה שלי, השורשים, המנהגים והמסורת שלי. כן, זה גם שלי.
אני לוקחת בעלות על הספר הזה במובנים ההיסטוריים, הפילוסופיים והרוחניים שלו - ואת זה, אף אחד לא יקח ממני יותר.
גם פה הדיעות בקבוצה היו חלוקות. ואני חושבת שזה מה שיפה ותימצת את החוויה של השבוע הזה. המגוון האנושי מתקיים ומתאפשר כל הזמן.
ואחרון חביב אך לא פחות חשוב, האוכל.
את עניין האוכל לא צריך להסביר. איפה שיש יהודים - יש אוכל. חיים או מתים, שמחים או עצובים - תמיד זה עם אוכל. אבל זה לא רק אוכל.
כל כך הרבה שיתופי פעולה איפשרו את קיום המשלחת ואי אפשר שלא להזכיר אותם - את בית הכנסת "שערי אמת" שאחראים על תוספת המשקל של כולנו, את הקהילה של בית הכנסת שאירחה אותנו בכל ערב בהתרגשות רבה, את הפדרציה ושותפות 2000 של אופקים-מרחבים-ערד-ארז, שבלעדיהם זה לא היה קורה ואת הכנסייה אליה משתייכת המשפחה בעלת הבית ששופץ, שהיתה שותפה ב"תיקון עולם" שלנו.
״רוח לבונים״ זה זמן של התכנסות משותפת והתכווננות לקראת היום שמגיע. התכוונות רוחנית, פיזית, פילוסופית - הכל מהכל.
השיפוץ הוא רק תירוץ. הוא העיקר אבל גם רק האמצעי. הוא הדרך אבל גם המטרה.
במילים פשוטות - קבוצה של יהודים, ישראלים ואמריקאים, התכנסו יחד כדי לעזור למשפחה אחת לחזור לבית שלה. משפחה לא יהודית בקהילה שאולי אפילו לא שמעה על ישראל או על יהדות. אנחנו לא יודעים וזה לא באמת משנה. או שזה משנה את הכל...? או שאולי הכל משנה? לא משנה.
קשה לתמצת את כל החוויה הזאת לכמה מילים בפוסט אחד. גם ספר שלם לא יספיק. אז הפעם אני אתמקד בכותרת :-)
ראשית - הדגל.
לישראלים יש חיבה מיוחדת לדגל. בעיקר כשהם בחו״ל. זה מסביר למה בסוף היום השני נתלה דגל ישראל על הבית ברוב כבוד והדר. באותה זריזות שהוא נתלה כך הוא גם הורד. מהרבה סיבות שונות ומגוונות וחשובות. תליית הדגל עוררה הרבה עניין במשלחת כולה - האם צריך או לא צריך, האם להוסיף את דגל האמריקאי, מה דעת בעלת הבית, מה יחשבו השכנים, האם זה יעורר אנטישמיות או ״סתם״ אנטי ישראל?
בהליך משותף, אחרי חשיבה מעמיקה של כל הקבוצה החלטנו כאחד, ישראלים ואמריקאים, כי לא נתלה את הדגל וכי נסתפק בתמונה משותפת עם שני הדגלים.
כל הסיפור הזה ממחיש ממש על קצה המזלג כמה העיסוק לא מתחיל ונגמר בשיפוץ ויש לו משמעויות רחבות בהרבה של שיח על זהות יהודית, הרחבת הקשר בין ישראלים ליהודים-אמריקאים והעמקתו.
שניה בתור היא התורה. מחכה לתורה.
כל מהות המשלחת היא "תיקון עולם" וכולנו יהודים (וכולנו נבונות. הי, הייתי צריכה לאזן את זה איכשהו) כך שהתורה לא מפתיעה בנוכחות שלה כאן.
באחד הבקרים, כחלק מתהליך ההתכווננות לעבודה, פרסנו ברוב כבוד והדר ספר תורה. כל אחד ואחת מאיתנו החזיקו חלק ממנו ובמרכז החדר עמדה נחמה ולימדה שיעור קצר. על מה? הלוואי והייתי זוכרת. הייתי נרגשת מדי ודומעת מדי מכדי להתרכז בדברים שהיא אומרת.
אפשר להגיד הרבה על ה"טקס" הזה, לטוב ולרע. עבורי, כאישה יהודיה, אתיאיסטית וחילונית, זו היתה חוויה מכוננת. אני חושבת שאין הרבה מקרים בהם נשים אוחזות בספר תורה, לפחות לא בישראל, בטח לא ברוב הקהילות. זו פעולה שאנחנו מורחקות ממנה כי אנחנו נשים. שנים הרחקתי את עצמי מהזהות היהודית שלי ושיא ההבנה היה באותו בוקר, שיש לי זכות מלאה ומוחלטת על העבר שלי, ההיסטוריה שלי, השורשים, המנהגים והמסורת שלי. כן, זה גם שלי.
אני לוקחת בעלות על הספר הזה במובנים ההיסטוריים, הפילוסופיים והרוחניים שלו - ואת זה, אף אחד לא יקח ממני יותר.
גם פה הדיעות בקבוצה היו חלוקות. ואני חושבת שזה מה שיפה ותימצת את החוויה של השבוע הזה. המגוון האנושי מתקיים ומתאפשר כל הזמן.
ואחרון חביב אך לא פחות חשוב, האוכל.
את עניין האוכל לא צריך להסביר. איפה שיש יהודים - יש אוכל. חיים או מתים, שמחים או עצובים - תמיד זה עם אוכל. אבל זה לא רק אוכל.
כל כך הרבה שיתופי פעולה איפשרו את קיום המשלחת ואי אפשר שלא להזכיר אותם - את בית הכנסת "שערי אמת" שאחראים על תוספת המשקל של כולנו, את הקהילה של בית הכנסת שאירחה אותנו בכל ערב בהתרגשות רבה, את הפדרציה ושותפות 2000 של אופקים-מרחבים-ערד-ארז, שבלעדיהם זה לא היה קורה ואת הכנסייה אליה משתייכת המשפחה בעלת הבית ששופץ, שהיתה שותפה ב"תיקון עולם" שלנו.
אין מילים.. כתבה ותאור מצוין של החוויה המיוחדת שחווינו , יקח עוד זמן לעכל את מה שעבר עלינו יחד.
השבמחקאופיר